ביקור הורים בתיה מורבצ'יק@
דידי יקירתי,
אתמול קפצתי לביקור הורים.
לא הודעתי מראש, לא רציתי שיטרחו, גם לא רציתי שיתאכזבו אם אחליט לוותר ברגע האחרון.
אז באתי לי ככה ספונטנית ובידיים ריקות.
אפילו פרחים לא הבאתי.
אני תמיד אומרת, למי ששואל, שרק על קקטוסים אני מוכנה להתפשר, הם הפתרון האופטימאלי למי שמבקר פעם ב... הם שותים את עצמם וסומכים על הגשם.
על פרחים – כואב הלב. מניחים אותם למוות בטוח בצמא, הם מרכינים ראשם בעצב, וכנקמה הם מסגירים אותך ומספרים לכל עובר ושב כמה זמן עבר מאז שביקרת לאחרונה.
אז אני באה בידיים ריקות, וכך עשיתי גם אתמול.
נכנסתי, כהרגלי, בשער שצדיקים שהצדקה לא הצילה אותם באים בו בדרך כלל, נפעמתי מהתרחבותה של השכונה ומהתפוצצות האוכלוסין, וצעדתי זקופת גוו וגאה לעבר שיכון הוותיקים.
אני פה עוד מלפני ההרחבה, אבל חייבת להודות שהפיתוח הסביבתי מאוד מרשים.
עצי האיזדרכת העתיקים, למשל, אלה שהגנו בעבר על ראשי הגלוי מפני השמש הקופחת
נעקרו בצוק העיתים ורבים מן הכהנים איבדו את מקומם בקצה השורה ואת מצע עלי המחט שריפד את משכבם.
פרדס הלימונים שמצאנו בו את ה"סימקה 1000" הגנובה, הלך בדרך כל קמין ואת גומות ההשקיה שהקיפו פעם את העצים, החליפו שורות של רצועות בטון עם הכנה לדירת חדר צנועה בואכה גן העדן.
הברזים, אפילו החדשים, כבר נוטים על צידם, מטפטפים עד כדי שלולית, ומייצגים מודרניים
של מיכלי דטרגנטים בצורות ובצבעים שונים מקשטים אותם, כמו כל פסולת שמשאירה משפחה
אחרי המפגש השנתי בטבע.
מדי פעם נשמעת צפירת קטר מן התחנה הקרובה מה שגורם לי להרהר ביני לביני לגבי החלטותיהם של פרנסי העיר.
שהרי פעם, בארץ אחרת, ככה שמעתי, הקימו בתי קברות ענקיים על יד תחנות רכבת,
ואצלנו זה הפוך.
שלושת הרגלים, ערב יום כיפור ותשעה באב, אלו הן העונות הבוערות בארץ הקרים,
ולפעמים אפשר למצוא שם גם אותי.
וכמו בכנס מחזורים, אני פוגשת את החברה מהגן, מהיסודי מהתיכון ומהשכונה, משלימה
מידע ומקבלת במבט נוגה את המצטרפים החדשים, עושה להם "סיור אוריינטציה",
ומעמידה פנים שהזמן מרפא.
שנים אני הולכת בדרך האבנים המסותתות המובילה אל בית הקבע של הורי, הכתובת אינה חשובה, אני גם לא זוכרת אותה מעת לעת, גוש חלקה שורה, אז נתתי בה סימנים.
עץ השיש הכרות מימין, הלב הורוד משמאל, השורה של ההורים של חנה ושל אחות של חווה, קצת לפני החלקה של הילדים הקטנים.
אני מתעכבת אצל חיים השכן שהיה ערירי בחייו, ואצל דבורה שהיו לה דוקא ילדים אבל הרגו לה אותם מזמן, עוד לפני שברחה ליערות והיתה לפרטיזנית.
כולם היו פה גם אתמול, עם הפנים למזרח, כבר למעלה מ - 30 שנה באותה תנוחה,
הורי, והשכנים.
אפרופו שכנים, הזוג ברקוביץ, אלה שתמיד נקי אצלם.
בכל פעם שאני עוברת לידם אני חשה באנרגיות הבוקעות מהצד שלה. אני נשבעת שראיתי
את השיש שמעליה זז טיפה ואפילו שמעתי אותה מתגרה באמא שלי.
"הו הו, גב' קמפינסקי" שמעתי אותה אומרת, "סוף סוף אורחים. לא שאני רוצה לעשות לך את המוות, אבל נראה לי שהיא השמינה קצת, הבת היחידה שלך. בכל אופן כבר עבר זמן מאז שהיתה פה לאחרונה, וגם הגיל עושה את שלו."
ועוד הוסיפה: "מעניין מה קרה לחברה שלה שתמיד היתה באה איתה? ולמה לבד?
איפה הבעל והילדים?"
אחר כך בא הקטע של הדוגמא האישית:
"הבת שלי, שלא כמו הילדים של כמה מהשכנים מבלי להזכיר שמות - לה איכפת!!!
היא מביאה את הנכדים המחוננים שלי, שוטפת את השיש, עושה פאנלים, מחליפה מים בוואזה, משקה את העציצים. נכון שהיא משאירה קצת בוץ מסביב בגלל המים שהיא שופכת עלינו,
אבל זה נותן הרגשה טובה, מרעננת."
האשה הזאת לא שוכבת אף פעם בשלום על משכבה וגם לא נותנת לבעל שלה השתקן לנוח,
ובלי לקח והוראות פעולה אין סיכוי שתנוח.
"תגידי לבת היחידה שלך " היא אומרת מעומק נסיונה, "שאת אלרגית לאבק ושלא נעים לך מהשכנים, ושלא מספיק שהיא עשתה לך את המוות בחיים, היא מפריעה לך לעשות חיים אחרי המוות. "
את כל זה שמעתי אתמול בביקור, וכשהבטתי באמא שלי ראיתי שכמו פולניה טובה היא מסתכלת על אבא שלי ממלאת פיה עפר ושותקת.
גב' ברקוביץ זוכרת אותך, דידי, בטח השארת עליה רושם הרבה יותר טוב ממני.
את יודעת שהלכתי אתמול רק בגלל שהבטחתי לך לבקר את הוריך ולמסור להם ד"ש,
ושיש לי המון כוונות טובות בדרך לגן העדן שלהם.
אני רוצה לספר להם הכל, לעדכן, להסב נחת. אבל אז, וככל שחולף הזמן זה מחריף,
מתגלה פער הדורות, ואין לנו שפה משותפת.
אני עומדת מולם, שותקת ואומרת בלב את כל מה שהייתי רוצה שיידעו.
אני יושבת קצת על אמא, אחר כך עוברת לאבא, שלא יעלב, ואני צועקת בלב חזק מספיק כדי ששניהם ישמעו בו זמנית את מה שאמרתי ושלא אצטרך לחזור.
לפעמים אני עוברת לאידיש, בשביל אמא למרות שאני סומכת על אבא שיסביר,
ובטוחה שעכשיו יש להם על מה לדבר.
אני מכירה את ההורים שלי כבר המון שנים, ושתינו יודעות שאין סיכוי שמישהו מהם יענה לי.
אז אתמול, כמו שהבטחתי לך, קפצתי לביקור הורים, ניסיתי לספר להם שכבר יש לי אפילו נכדים, שאני סבתא שאף פעם לא היתה לה סבתא, התנצלתי על הביקור הקצר והלכתי.
השארתי להם נר, אולי, אם יחליטו בתוך 24 שעות לבוא לבקר אצלינו, שיאיר להם את הדרך.
האמת, גם ההורים שלך שתקו אבל אני בטוחה שהם שמחו לשמוע ממך ושגם הם מתגעגעים.
הביאו לאבא שלך שכן חדש מימין, צעיר, עולה חדש עם שיש כזה כחול וסילואט של הפרופיל שלו. נהרג בתאונת דרכים. חושבת שהם יוכלו לשחק שח? רוסי, את יודעת.
דידי יקירתי , למרות הכל הורי ואני מודים לך על ההזדמנות שנתת לנו.
אוהבת אותך.
חיזרי כבר, הביקורים האלה אחרים בלעדיך.
נשיקות לילדות
בתיה
ביקור הורים בתיה מורבצ'יק@
דידי יקירתי,
אתמול קפצתי לביקור הורים.
לא הודעתי מראש, לא רציתי שיטרחו, גם לא רציתי שיתאכזבו אם אחליט לוותר ברגע האחרון.
אז באתי לי ככה ספונטנית ובידיים ריקות.
אפילו פרחים לא הבאתי.
אני תמיד אומרת, למי ששואל, שרק על קקטוסים אני מוכנה להתפשר, הם הפתרון האופטימאלי למי שמבקר פעם ב... הם שותים את עצמם וסומכים על הגשם.
על פרחים – כואב הלב. מניחים אותם למוות בטוח בצמא, הם מרכינים ראשם בעצב, וכנקמה הם מסגירים אותך ומספרים לכל עובר ושב כמה זמן עבר מאז שביקרת לאחרונה.
אז אני באה בידיים ריקות, וכך עשיתי גם אתמול.
נכנסתי, כהרגלי, בשער שצדיקים שהצדקה לא הצילה אותם באים בו בדרך כלל, נפעמתי מהתרחבותה של השכונה ומהתפוצצות האוכלוסין, וצעדתי זקופת גוו וגאה לעבר שיכון הוותיקים.
אני פה עוד מלפני ההרחבה, אבל חייבת להודות שהפיתוח הסביבתי מאוד מרשים.
עצי האיזדרכת העתיקים, למשל, אלה שהגנו בעבר על ראשי הגלוי מפני השמש הקופחת
נעקרו בצוק העיתים ורבים מן הכהנים איבדו את מקומם בקצה השורה ואת מצע עלי המחט שריפד את משכבם.
פרדס הלימונים שמצאנו בו את ה"סימקה 1000" הגנובה, הלך בדרך כל קמין ואת גומות ההשקיה שהקיפו פעם את העצים, החליפו שורות של רצועות בטון עם הכנה לדירת חדר צנועה בואכה גן העדן.
הברזים, אפילו החדשים, כבר נוטים על צידם, מטפטפים עד כדי שלולית, ומייצגים מודרניים
של מיכלי דטרגנטים בצורות ובצבעים שונים מקשטים אותם, כמו כל פסולת שמשאירה משפחה
אחרי המפגש השנתי בטבע.
מדי פעם נשמעת צפירת קטר מן התחנה הקרובה מה שגורם לי להרהר ביני לביני לגבי החלטותיהם של פרנסי העיר.
שהרי פעם, בארץ אחרת, ככה שמעתי, הקימו בתי קברות ענקיים על יד תחנות רכבת,
ואצלנו זה הפוך.
שלושת הרגלים, ערב יום כיפור ותשעה באב, אלו הן העונות הבוערות בארץ הקרים,
ולפעמים אפשר למצוא שם גם אותי.
וכמו בכנס מחזורים, אני פוגשת את החברה מהגן, מהיסודי מהתיכון ומהשכונה, משלימה
מידע ומקבלת במבט נוגה את המצטרפים החדשים, עושה להם "סיור אוריינטציה",
ומעמידה פנים שהזמן מרפא.
שנים אני הולכת בדרך האבנים המסותתות המובילה אל בית הקבע של הורי, הכתובת אינה חשובה, אני גם לא זוכרת אותה מעת לעת, גוש חלקה שורה, אז נתתי בה סימנים.
עץ השיש הכרות מימין, הלב הורוד משמאל, השורה של ההורים של חנה ושל אחות של חווה, קצת לפני החלקה של הילדים הקטנים.
אני מתעכבת אצל חיים השכן שהיה ערירי בחייו, ואצל דבורה שהיו לה דוקא ילדים אבל הרגו לה אותם מזמן, עוד לפני שברחה ליערות והיתה לפרטיזנית.
כולם היו פה גם אתמול, עם הפנים למזרח, כבר למעלה מ - 30 שנה באותה תנוחה,
הורי, והשכנים.
אפרופו שכנים, הזוג ברקוביץ, אלה שתמיד נקי אצלם.
בכל פעם שאני עוברת לידם אני חשה באנרגיות הבוקעות מהצד שלה. אני נשבעת שראיתי
את השיש שמעליה זז טיפה ואפילו שמעתי אותה מתגרה באמא שלי.
"הו הו, גב' קמפינסקי" שמעתי אותה אומרת, "סוף סוף אורחים. לא שאני רוצה לעשות לך את המוות, אבל נראה לי שהיא השמינה קצת, הבת היחידה שלך. בכל אופן כבר עבר זמן מאז שהיתה פה לאחרונה, וגם הגיל עושה את שלו."
ועוד הוסיפה: "מעניין מה קרה לחברה שלה שתמיד היתה באה איתה? ולמה לבד?
איפה הבעל והילדים?"
אחר כך בא הקטע של הדוגמא האישית:
"הבת שלי, שלא כמו הילדים של כמה מהשכנים מבלי להזכיר שמות - לה איכפת!!!
היא מביאה את הנכדים המחוננים שלי, שוטפת את השיש, עושה פאנלים, מחליפה מים בוואזה, משקה את העציצים. נכון שהיא משאירה קצת בוץ מסביב בגלל המים שהיא שופכת עלינו,
אבל זה נותן הרגשה טובה, מרעננת."
האשה הזאת לא שוכבת אף פעם בשלום על משכבה וגם לא נותנת לבעל שלה השתקן לנוח,
ובלי לקח והוראות פעולה אין סיכוי שתנוח.
"תגידי לבת היחידה שלך " היא אומרת מעומק נסיונה, "שאת אלרגית לאבק ושלא נעים לך מהשכנים, ושלא מספיק שהיא עשתה לך את המוות בחיים, היא מפריעה לך לעשות חיים אחרי המוות. "
את כל זה שמעתי אתמול בביקור, וכשהבטתי באמא שלי ראיתי שכמו פולניה טובה היא מסתכלת על אבא שלי ממלאת פיה עפר ושותקת.
גב' ברקוביץ זוכרת אותך, דידי, בטח השארת עליה רושם הרבה יותר טוב ממני.
את יודעת שהלכתי אתמול רק בגלל שהבטחתי לך לבקר את הוריך ולמסור להם ד"ש,
ושיש לי המון כוונות טובות בדרך לגן העדן שלהם.
אני רוצה לספר להם הכל, לעדכן, להסב נחת. אבל אז, וככל שחולף הזמן זה מחריף,
מתגלה פער הדורות, ואין לנו שפה משותפת.
אני עומדת מולם, שותקת ואומרת בלב את כל מה שהייתי רוצה שיידעו.
אני יושבת קצת על אמא, אחר כך עוברת לאבא, שלא יעלב, ואני צועקת בלב חזק מספיק כדי ששניהם ישמעו בו זמנית את מה שאמרתי ושלא אצטרך לחזור.
לפעמים אני עוברת לאידיש, בשביל אמא למרות שאני סומכת על אבא שיסביר,
ובטוחה שעכשיו יש להם על מה לדבר.
אני מכירה את ההורים שלי כבר המון שנים, ושתינו יודעות שאין סיכוי שמישהו מהם יענה לי.
אז אתמול, כמו שהבטחתי לך, קפצתי לביקור הורים, ניסיתי לספר להם שכבר יש לי אפילו נכדים, שאני סבתא שאף פעם לא היתה לה סבתא, התנצלתי על הביקור הקצר והלכתי.
השארתי להם נר, אולי, אם יחליטו בתוך 24 שעות לבוא לבקר אצלינו, שיאיר להם את הדרך.
האמת, גם ההורים שלך שתקו אבל אני בטוחה שהם שמחו לשמוע ממך ושגם הם מתגעגעים.
הביאו לאבא שלך שכן חדש מימין, צעיר, עולה חדש עם שיש כזה כחול וסילואט של הפרופיל שלו. נהרג בתאונת דרכים. חושבת שהם יוכלו לשחק שח? רוסי, את יודעת.
דידי יקירתי , למרות הכל הורי ואני מודים לך על ההזדמנות שנתת לנו.
אוהבת אותך.
חיזרי כבר, הביקורים האלה אחרים בלעדיך.
נשיקות לילדות
בתיה